שמיטה

ממש עכשיו מסתיימת לה שנת שמיטה
אני לא אדם דתי ובקלות הידיעה הזאת הייתה יכולה לעבור מעליי בלי התייחסות מיוחדת
בתחילת השנה (שעברה) השתתפתי בשיעור על שמיטה והרהרתי על מה אפשר להשיל,
ממה אפשר קצת לשחרר אחיזה, על מה אפשר לוותר השנה,
ויצא כך במקרה, או לא במקרה, שנה של השלה רצינית של קליפות, יציאה (די כפויה) מהרגלים, פגיעוּת ואפשר לומר גם ממש התרסקות.
למרות הקושי נתתי לעצמי להיות שם במקום המפורק, נטול כל דבר שהיה עד כה הרגלי,
שחרור מכל תפיסה קיימת, מכל מוכר וידוע.
שקיעה לתוך הווה.
הווה כואב, דואב, מאכזב, אבל גם משחרר כזה.
משהו שרק כאן ועכשיו אמיתי וכנה יכול לתת.
כזה הווה של שיתוק של יכולת התכנון.
אי יכולת מוחלטת של הגדרת יעדים.
שחרור מכל מטרה.

פעם ראשונה בחיי שחייתי.
חייתי ממש. ממש פה. בין נשימה לנשימה. בין כאב לכאב. בין אובדן לאבדון.
ללא תקווה וללא חלום.
פשוט חייתי עם הוכרת תודה אמיתית על זה שאני בכלל כאן, הוקרה בטוב שקיים, באלו שחיים איתי, לצידי, אלו שלומדים את אותם שיעורים יחד איתי.
חייתי עם חיבור עמוק לכל הא.נשים שקשה להם, כמוני, כמותם,
אלו שמשותקים אל מול המציאות,
אלו שהם "רק" כאן ועכשיו. הזדהות עמוקה עם כאב.
ולקראת סוף השנה תחושת ה"ללא מטרה" הזאת התחילה קצת להעיק, קצת להחניק,
האם איבדתי יכולת לתכנן? האם אמשיך ללכת כך ללא מטרה גם בשנה הקרובה?

לצד ההחלמה, אט אט חוזרת אליי היכולת לחוש ברצונות, לחלום קצת חלומות, להעז לתכנן תוכניות, להביט טיפה מעבר.
ועכשיו שכבר שמטתי את כל המיותר אני מרגישה שהדבר קצת יותר קל,
ללא ציפייה, ללא נטל ההוכחה, עם יכולת קצת יותר טובה להרגיש באמת לאן נעים,
על מה באמת חולמים, להוקיר תודה על מה שנעים, לחוש איך הכל מרגיש עמוק בפנים.
ולראשונה מזה תקופה אני ממש מצפה, מצפה לבאות, מוכנה לכל מה שיכול וגם עלול לקרות.
אני מצפה.
שנה טובה וחתימה טובה