אני על שולחן הניתוחים

קפיצות קוונטיות

אני מרגישה שאני עושה קפיצות קוונטיות בהתפתחות שלי
אלו לא קפיצות נעימות כאלו של טרמפולינה
יותר כמו שיגור אלים כזה של טיל לחלל
מטלטל ובוער וחייבים להחזיק חזק כדי לשרוד

אם אני מחפשת דפוסים סביב הקפיצות האלה
מרכיב ההצלחה הוא לחפש את הכאב
לגעת בו
להרגיש אותו
לשהות איתו
להכיר אותו
לא לברוח ממנו
לא להתעלם ולא להתחמק

לעבד אותו ואז לשחרר
לחבק אותו כמו לחבק אהוב שלא ישוב
להיות איתו כאילו זו הפעם האחרונה שתפגשו
ואז לשחרר,

אבל לשחרר באהבה
בלי רגשי אשמה
בלי געגוע
בלי תקווה סמויה שישוב
פשוט לשחרר

הכאב שלי על השולחן

חלק מהותי בריפוי שלי מלבד המפגש עם הכאב הוא הכתיבה
בכתיבה אני שמה על השולחן את הכאב שלי
ומנתחת אותו כמו על שולחן הניתוחים
וכמו בבתי חולים בסדרות בטלוויזיה יש למעלה חדר צפייה
ומי שקורא אותי הוא הצופה המדויק שהזדמן או נקרה(/א ) לשם
זה ממש כאילו הקרביים שלי שם לעיניי כל
אני המנתחת ואני גם המנותח

מעמד מחייב

וזה לא תמיד נעים להיות שם למטה
ושכולם צופים
וזה קשה כשלא יודעים למי הזדמן הפעם לקרא
לפעמים מרגיש לי שמישהו רק מחכה שאעשה טעות
ואיזה מוזר זה שהקרביים שלך שם לעיניי כל?
ואיזה מחייב זה להיות המנתח כשהאחרים למעלה רק צופים

אבל … במהותו של דבר
הניתוחים מצליחים
והנגעים המיותרים מוסרים

ואפשר אפילו לומר שהמנתח נשאר בסוף גאה

מתנה

ואני חושבת בעצם איזו מתנה גדולה זו היכולת לשים עצמך על שולחן הניתוחים
ולהזמין קהל לצפות – לצפות בהסרה כירורגית של נגעים שאיני צריכה לקחת איתי יותר.
עכשיו אני גם יודעת שאולם הצפייה הוא חלק אינטגרלי בריפוי הפרטי שלי.