לחזור לבייסיק

מחפשת נחמה

אני לא מדברת הרבה על האובדן הפרטי שלי
יש לזה כמה סיבות
האחת, הפחד שזה יגדיר אותי
אני כל כך הרבה מעבר לאבדן שלי,
השניה היא שזה פשוט כואב מידיי

היום אני בוחרת כן לכאוב את הכאב שלי בפומבי
אולי מפניי שאני צריכה נחמה
נחמה קולקטיבית
נחמה בשחרור שבכתיבה
רוצה גם להעניק נחמה לאחרות ולאחרים

זרקור על הכאב שלי

היום חברה טובה שלי ילדה בת
גם לה כמו לי יש שני בנים
קיווינו שנינו לבת
התפללנו שנינו לבת
אפשר אפילו להודות שתכננו יחד בנות
שתינו היינו בהריון עם בת
אבל רק היא יצאה מבית החולים עם בת
רק היא חזרה לשני בניה המתוקים עם בת
רק היא העניקה לשני בניה את הזכות והשמחה להיות אחים גדולים
והשמחה שלי עבורה מהולה בכאב עמוק
ותמונות התינוקת הבריאה והחזקה שלה הן כמו חץ בלב, שממלא אותי בריקנות
הוא מאיר זרקור על הכאב שלי
שנדמה היה שכבר שקט מעט
הרצון הזה לגדל בנות יחד
התנפץ מולי שוב
כמו בפעם ההיא שכבר הבנתי שזה לא יקרה…

מה עושים עם הכאב?

אין לי הרבה מה לעשות עם תחושת הריקנות הזאת
אין לי לאן לתעל את הכאב הפרטי שלי
אין לי מה לעשות עם תחושת ההחמצה על מה שכבר לא יהיה
כפי שחלמתי שיהיה

אני כל היום מסתובבת עם השאלה מה עושים עם כל כך הרבה כאב?
מסתובבת ושואלת, מרפה מזה ומשחררת ושוב חוזרת…

אז קודם כל אני מכירה בו
אני כואבת אותו ומתאבלת
ואני לא מטאטאת את הכאב
אין שטיח גדול מספיק להחביא מתחתיו את האובדן שלי
לא קיים זמן ארוך מספיק כדי להשכיח את הריק שנוצר
ואני מודעת לעובדה שאני מתאבלת על עתיד
עתיד שלא יהיה, וזה דורש תרגול

חוזרת לבייסיק – חוזרת להודיה

ואחרי זה אני חוזרת ליסודות
והיסוד שלי מאז שכל זה קרה הוא הודיה
אני מתמקדת בהודיה שלי
שלימדה אותי טוב כל כך להתמקד בקיים
ולהודות על מה שיש
גם כשהכאב הולך דווקא למה שאין

ולהתפלל ולבקש תשומת לב לנשמות שסביבי
להתמקד בברכות החיות שהולכות אותי את המסע שלי
ופשוט להלל את כל הקיים בתוכי ומסביבי
כי פשוט אין ברירה
כי ביסוד ובמהות זה כל מה שיש
כל מה שיש לי זאת הודיה