אנחנו עוד ילדים, או אולי בעצם לא?

לדבר על המוות

לאחרונה התחלתי ללמוד קורס בבודהיזם,
הקורס עוסק בחיים ובמוות.
תוך כדי תרגול, תוך כדי תנועה גיליתי…

גיליתי שזה לא קל לדבר על המוות
זה לא משהו שאפשר לדבר עליו עם כולם
בטח לא עם בני גילי
כאילו אנחנו עוד לא שם
אין לנו (מספיק) חוויות קרובות למוות
למזלנו (!)
טפו טפו טפו
רובנו עוד צעירים עם הורים צעירים
חלק מההורים שלנו עוד לא בפנסיה
או כמונו, קצת מכורים לעבודה ולעשייה
צעירים בנפש, עסוקים, גם אם הגיעו לגיל פרישה
הם כל כך פעלתנים, איך יתכן שהם זקנים?

הזדקנות

חלקנו עוד לא חוו בעוצמה הזדקנות
רובנו לא רואים את זה אצל ההורים שלנו
בעיקר כי אנחנו לא עוצרים לשים לב
אנחנו ככה עסוקים עדיין בעצמנו
יש לנו ילדים קטנים
קריירה לפתח
צרות של תחילת עצמאות
יש זהות עצמית לגדל.

אנחנו עוד קצת ילדים
לא יכול להיות שהורינו זקנים

הגוף שלנו

קשה לנו לדבר על הגוף המשתנה שלנו
נכון שהגוף שלנו לא כפי שהיה
אבל רק עכשיו אנחנו מתרגלים אליו
לומדים לאהוב אותו
חלקנו ברי המזל כבר השלים עם הצלוליט והקימטוטים, ועם השומנים שדי ברור שאיתנו נשארים
לא יכול להיות שזה גם משתנה
לא יכול להיות שכלי הקיבול הזה שנקרא הגוף הוא בר חלוף
… וקשה לנו לדבר על מחלות
על חלק יותר על חלק פחות…

בר חלוף

קשה לנו לדבר על מוות
הרי איך אפשר לחיות בידיעה
שיש לכל הטוב הזה סוף
ואם הכל בר חלוף
אז למה אני פה?
מהי המהות של כל זה?
ולמה לעזאזל אני רץ כל הזמן?
ואיך אני יכול לחיות בידיעה שכל זה לא יהיה?
כמה מדכא זה …

… אנחנו עדיין ילדים
או אולי כבר לא?

בהשראת חברה שרואה כל יום חולי, זקנה ומוות
או בעצם עוד לא?