עיסוק נאצל – מה לי ולבודהיזם עכשיו?

התירגול הבודהיסטי

לפניי מספר שנים נחשפתי לבודהיזם. אני מודה שפחות הסתדר לי לשבת ולשתוק, פשוט לשבת ולהיות. זה היה די מנוגד לכל המהות שלי, או לפחות למה שהחשבתי כמהות שלי. עם השנים נוכחתי לדעת שהדרך הבודהיסטית פוגשת אותי במקומות רבים, גם מבלי שאבלה בויפאסנה (שתיקה) או במדיטציה (מהסוג הידוע לכולם, זה שעושים בישיבה ללא תזוזה). אך גם את אלו תרגלתי, קצת מתוך איזשהו מקום של אתגר וקצת כי הבנתי שזה מועיל עבורי. התרגול הבודהיסטי והלימוד שלח אותי לתרגול יומיומי של נוכחות ותשומת לב לכאן ועכשיו, גם מבלי לתרגל מדיטציה לבדי. לדרך הזו הצטרפו עוד תהליכים של "התפתחות אישית" ועוד למידה עם השנים.

אמיתית נאצלות- הסבל הבלתי נמנע והכמיהה להתנער ממנו

בבודהיזם יש ארבע אמיתות נאצלות.

האמת הנאצלת הראשונה של הקיום היא הסבל השזור בתוכו – סבל זה הוא בלתי נמנע. ומולה, מול האמת ההיא, הצורך להתנער מאותו סבל, זוהי האמת הנאצלת השנייה – הכמיהה למושאי תשוקה.

אנחנו כל העת נעים בין שתי האמיתות האלה. נדמה כי כל חיינו הוא מאבק בין הרצון לממש כמיהות ותשוקות שלנו. להנות, להתענג, לכייף, לבלות, להתפנק… – לבין הרצון שלנו לברוח מסבל. להדחיק עד כמה שניתן רעב, עצב, כעס, קנאה, אכזבה, תסכול, חוסר סבלנות, ועוד שלל רגשות שליליים.

ויותר מזה, אנחנו כחֵברה משקיעים מאמץ נכבד להרחיק מאיתנו את הסבל. התרבות שלנו דוחקת מאיתנו את העניים, את החולים, את הזקנים. אנחנו מרחיקים מאיתנו שעמום על ידי חיפוש תמידי בגירויים (רק תנסו להיות חמש דקות בלי הנייד או חלילה לכבות את כל ההתרעות שלכם לחצי שעה), אנחנו מרחיקים מאיתנו רעב על ידי אכילה כמעט בלתי פוסקת ויש עוד שלל דוגמאות.

ההדחקה של המוות

ההדחקה הקיצונית ביותר של הסבל היא ההדחקה של המוות.

העיסוק במוות כמעט לא קיים בחיי היום-יום. אנחנו מפחדים פחד מוות מהמוות.

רובנו לא מסוגלים לחשוב על המוות ונמנעים מהעיסוק בו. אנחנו לא חושבים על הסוף של הקיום הנוכחי שלנו, רק לעיתים מאוד נדירות. עד שלא מת סביבנו מישהו משמעותי אנחנו לא מייחסים חשיבות לאירוע הזה, לאירוע הבלתי נמנע שבו הקיום שלנו בגוף הפיסי שלנו, פה על כדור הארץ יסתיים. אנחנו לרוב כואבים, לזמן קצר, מנחמים, מתנחמים אבל פחות או יותר פה נגמר העיסוק. נדיר שמוות גורם לנו "להתעורר".

שחרור מסבל ועיסוק נאצל

אבל כדי להגיע לשחרור אמיתי מסבל ועל מנת לאפשר לנו חיים מלאים כאן ועכשיו אנחנו צריכים להפטר מהפחד מהמוות. אנחנו צריכים בעצם להפנים שבמובן מסויים אנחנו בעצם מפחדים מהחיים עצמם.

מוות פרושו פרידה ממני שאני היום. ואם אני מפחד למות יש לי תחושה של פספוס – הבנה שכרגע אני לא חיי את חיי במלואם. הרי מי שחי את חייו במלואם, בנוכחות, שהעביר את ימיו כשיש הלימה בין נפשו למימוש הפיזי שלו ולעשייה שלו, יכול לומר לעצמו כשהוא מביט במראה, כל יום, כל דקה או על ערש דווי: חייתי חיים טובים ומלאים, חייתי כפי שאני מאמין ואין לו סיבה לפחד מהמוות.

והלוואי שזה היה כל כך פשוט, והלוואי שההבנה הזאת הייתה קלה לנו. אבל כמה שזה פשוט זה גם מאוד מאוד מלחיץ.

וזה מה שהופך את העיסוק במוות ביום- יום בעצם לעיסוק נאצל. מה הכוונה נאצל? הכוונה היא לפעילות נַעַלה, שיש בה אצילות, שיש בה השפעה, והשראה. היא מאפשרת לנו נגיעה בחיים עצמם. כלומר אם נשכיל להבין שבכל רגע אנחנו למעשה בוחרים את מי שאנחנו, אנחנו בעצם מתים ונולדים כל רגע מחדש, אנחנו יכולים למות, אנחנו מסוגלים לעזוב את העבר מאחור, ולחיות כאן ועכשיו את מי שאנחנו היום, את מי שאנחנו ברגע זה ממש ואז אנחנו בעצם חיים באמת.

אי עיסוק במוות מונע מאיתנו לחיות בחופש אמיתי. מונע מאיתנו לחיות באמת את מה שהחיים מזמנים עבורנו. אם נאפשר לנו לשאת את החיים הללו לא הנחות, בצורה שאינה הודפת את מה שקשה להביט עליו או לחוות, בלי לתייג את מה שמתרחש ל"טוב" ו"רע" ונבין שהכל זה חלק מחווית החיים, והכל מיטב איתנו, אז נוכל לחיות באמת.